האם מניעת התפשטות הקרונה חשוב פיקו"נ

יש לדון האם מניעת או האטת התפשטות ה'קורונה' חשוב פיקוח נפש, ודוחה שבת. והאם מותר לבצע בשבת פעולות בכדי לבודד את הנשאים, כגון: חקירות אפידמיולוגיות, או להודיע בשבת לאדם שהוא נשא מאומת של הנגיף.

א. הנה קיי"ל (יומא פה. ושו"ע או"ח שכט ג) דספק סכנה מיקרי פיקו"נ ודוחה שבת. ואפילו כשיש רק צד מיעוט סכנה, מיקרי פיקו"נ, דאין הולכים בפיקו"נ אחר הרוב. וכ' התוס' שם: דוחי בהם ולא שימות בהם שלא יבוא בשום ענין לידי מיתת ישראל. ולפי"ז כל צד שהוא אפילו אחד לאלף, חשוב פיקו"נ ומחללים עליו את השבת.

ב. אולם כתבו הפוסקים, דלא כל צד סכנה מיקרי פיקו"נ. אלא דווקא אם צד הסכנה כבר קיים עכשיו לפנינו, אבל אם יש רק אפשרות שתתחדש סכנה בעתיד, זה אינו בכלל פיקו"נ.

ולכך כתב הנוב"י (תנינא יו"ד סי' רי, והובא בחת"ס יו"ד סי' שלו) שלימוד רפואה, או פיתוח תרופות, אינו בכלל פיקו"נ, דצורך זה אינו יועיל אלא לחולה שיהיה בעתיד, וזה אינו בכלל פיקו"נ. ועי"ש שאין לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט, אלא שכל שאין החולה עכשיו לפנינו, אינו בכלל פיקו"נ.

וכן כתב בשו״ת בנין ציון (לבעל ה׳ערוך לנר׳ סי׳ קל״ד), דאל״כ האיך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריך להודות על שנצולו, ואיך מותר לכתחילה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. אלא ע״כ כיוון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה, הולכין אחר הרוב.

וכעי״ז כתב הרעק״א (שו״ת סי׳ ס׳ ד״ה ולענ״ד).

ועי' אגרות החזו"א ח"א איג' רב, שכתב: ׳ובכלל צריך זהירות יתירה בהיתר פיקוח נפש בדברים שאין הפיקוח נפש לפנינו אלא בעתיד, ואם באנו להפריז על המידה, יפתחו כל החנויות בשבת בארצות הגולה, בטענת הפסד כל הפרנסה ויבוא לפיקוח נפש, וצריך לשקול במאזני הצדק.׳

וראה בתשובות וכתבים לחזו"א סי' מח, בעניין הודעה לציבור לרדת למקלטים בשבת בעת מלחמה, שכתב ׳ואף שאין הולכים בפיקוח נפש אחר הרוב, מכל מקום בדברים רחוקים הרבה מפיקוח נפש, אין דנים כפיקוח נפש, ותלוי במידת הבטחון׳.

ולפי"ז לכאורה, מניעת התפשטות הקורונה, אינה בכלל ספק פיקו"נ, שהרי אי"ז אלא מניעה, שאולי יהיה חולה מסוכן עתידי. ואינו הצלת חולה לפנינו. והרי"ז כפיתוח תרופות שאינה דוחה שבת.

[זולת אם נאמר, שנשא מאומת שאינו מבודד, אינו רק ספק פיקו"נ. אלא רוב הסיכויים שבסופה של שרשרת ההדבקה יגרום להדבקה של אדם שימות מכך, והוי בכלל פיקו"נ. ולפי"ז גם חשוב רודף, ומותר להורגו. אולם אליבא דאמת, אין הדבר כן, ואכ"מ].

ג. אולם לכאורה יש לדון, עפמש"כ החזו"א (אהלות סי׳ כ״ב ס״ק ל״ב ד״ה בפ״ת) על דברי הנוב"י שהובא לעיל: ׳דאין הדבר תלוי אם מצוי החולה קמן, אלא אם מצוי הדֶבֶר, דבזמן שמתריעין על הדבר משום חולי מהלכת [אף שאין בשעה זו חולה קמן], הוו״ל כאויבים שצרו בעיר הסמוך לספר.

ומבואר בחזו"א, דכשיש 'דֶבֶר', חשוב שמצוי החולי לפנינו, אפילו שאין החולה לפנינו. ומותר לעשות כל דבר לסלק המגיפה. דעצם זה שיש מגיפה, חשוב שיש סכנה לפנינו, והוי בכלל ספק פיקו"נ.

ואם גם מניעת התפשטות הקורונה, היה מקום לדון שיחשב כמגיפה, וחשיב כסכנה לפנינו. ומניעת התפשטותה, הוי בכלל ספק פיקו"נ.

אולם לכאורה במצב שלפנינו אינו כן, דיעוין שם בחזו"א, דהשווה זאת, למשנה בתענית פ"ג מ"ד, דתנן התם דמתריעין על ה'דבר', וכל שמתריעין עליו, חשוב שהסכנה קיימת. והרי התם תנן, דאיזהו דבר, עיר המוציאה חמש מאות רגלי, ויצאו ממנה שלשה מתים בשלשה ימים זה אחר זה, (כל יום מת אחד) הרי זה דבר. כלומר, שבג' ימים רצופים, מתו מידי יום חמישית האחוז מאוכלוסיית העיר הבריאה. (דעי' ברמב"ם הל' תענית פ"ב ה"ה: שאין הנשים והקטנים והזקנים ששבתו ממלאכה בכלל מנין אנשי המדינה לענין זה.; ועי' בב"י לפי שהם חלושי הגוף. והיינו שאנשים ב'קבוצת סיכון' אינם נכללים בחשבון חמישית האחוז.)

וא"כ ה'קורונה' לפי"ז אינה מוגדרת כמגיפה כלל, דהלא לא מתו במשך ג' ימים כחמישית האחוז מאוכלוסית העיר הבריאה מידי יום. ובמיוחד אם נקזז את 'קבוצות הסיכון' שאינם בכלל החשבון. ומאחר שאינה מוגדרת כ'מגיפה', אינו חשוב שיש סכנה לפנינו, ואינו בכלל ספק פיקו"נ.

אמנם לכאורה, כל השיעור של שלשה מתים האמור ב'דבר', היינו בכדי להחזיק אנשים שמתו מחולי שאינו ידוע, שעצם זה שמתו שלשה אנשים בשלשה ימים, זהו עצמו מחזיק מיתה זו ל'דבר'. וכמבואר בגמ' שם כא. אבל כשידוע שיש חולי בעיר, ומתו אנשים מאותו חולי, אין צריך לשיעור זה. וכמבואר ברמב"ם תענית ב יג. על החליים כיצד, הרי שירד חולי אחד לאנשים הרבה באותה העיר, כגון אסכרה או חרחור וכיוצא בהן, והיו מתים באותו החולי הרי זו צרת צבור וגוזרין לה תענית ומתריעין. כלומר, שמשעה שהרבה אנשים חלו בעיר במחלה מסוימת, ומקצת מהחולים מתו מאותו החולי. הרי"ז חשוב צרת ציבור שמתענין ומתריעין. [ובירושלמי פ"ג ה"ה, מ' שאפילו אחד מהם מת מאותו החולי. והביאו הב"י או"ח סי' תקעו.] וכמבואר חילוק זה בב"י שם, ש'דבר' שהוא מחלה מחמת שינוי האויר והחולה מת מכך פתאום, לפיכך צריך שיתחזק המיתה, בכדי שנדע ששינוי האויר אינו אקראי בעלמא אלא דבר קבוע. עי"ש. ועי' בלח"מ שם בהלכה יג.

אמנם לא פירש הרמב"ם, מהו שיעור של 'אנשים הרבה' שחלו בעיר שחשוב שפשט החולי בעיר. ובלח"מ שם כתב שהוא רוב העיר. אמנם ב'דברי מלכיאל' ח"ב סי' צ, כ' שאינו רוב העיר, אלא כשרואין שחלו אנשים הרבה במחלה אחת יותר מכפי הרגיל וגם פשטו החולים ברוב רחובות שבעיר. אזי יש לחוש שהיא מכה מהלכת ומתריעין עליה. כי לתת שיעור בזה אין שייך לפי שזה תלוי בגודל העיר ורבוי עם הנמצאים בה.

והנה לשיטת הדברי מלכיאל, אם המציאות שברוב רחובות העיר חלו, כלומר נפלו למשכב מהקורונה אזי  חשיבא צרה שמתריעין עליה, אבל לשיטת הלח"מ דבעינן שיחלו רוב העיר, לכאורה כיוון שרוב העיר לא חלו אין היא חשובה צרה שמתריעין עליה.

ד. אולם יש לדון מצד אחר. דהנה בשם הגרש"ז אוירבך הובא (עי' מאמר הגרמ"מ פרבשטיין, אסיא נג-נד), שיש הבדל בין פיקו"נ של יחיד לפיקו"נ של ציבור. דאף דמצבים רחוקים ועתידים כלפי יחיד אינו חשוב כפיקו"נ, אבל כלפי רבים הדבר חשוב כפיקו"נ. [דבריו שם אמורים, על חייל המפענח שדרים בשבת, שרחוק מאוד שאותם שדרים יועילו להציל בעתיד].

ויסוד הדברים, מבואר בר"ה גאון, שהובא בר"ח וברשב"א (שבת מב.) גבי גחלת של מתכת וצידת נחש ברה"ר. שהיזק שברה"ר חשוב כפיקו"נ, הגם שביחיד אינו חשוב כפיקו"נ.

ולכאורה ביאור הדברים, עפימש"כ הגרש"ז אוירבך (מנחת שלמה ח"ב סי' לז) דעצם מה שבני אדם מתיחסים למצב מסוים כ'סכנה', זהו חשיב שיש סכנה לפנינו, והוי בכלל ספק פיקו"נ. דכ': 'דכל שדרך בני אדם לברוח מזה כבורח מפני הסכנה, הרי"ז חשיב כספק פיקו"נ…'.

כלומר, שעצם ההתיחסות לדבר כ'סכנה' חשוב שיש סכנה לפנינו.

ובזה ודאי יש חילוק, מנקודת מבט פרטית לנקודת מבט ציבורית. לפי שיש מצבים שהיחיד אינו מתיחס אליו כסכנה, אבל האחראי על הציבור מתיחס אליו כסכנה. מפני שנקודת ההתיחסות שלו היא יותר כוללנית רחבה ועתידית מאשר התיחסותו של היחיד, ולכך גם סכנה רחוקה או עתידית חשובה אצלו כמצב מוחשי הנצרך לפעול לגביו כמצב מסוכן. [כגון כשיש מצב שיכול לגרום לסכנה אחד לעשר אלף, שבזה אדם פרטי, אינו חש סכנה, אבל מבחינת האחראי על שלומו הציבור, דבר זה הוא סכנה לציבור – שמת אחד או יותר מהציבור כל יום בגלל זה].

ולכך אפשר, שמניעת התפשטות מגיפה, גם אם האדם הפרטי אינו חש סכנה כלפי נשא מאומת שאינו מבודד, אבל מבחינת האחראי על הציבור, הדבר מהווה סכנה לציבור. ואפשר שה"ה בכלל פיקו"נ שמותר לחלל עליו את השבת.