א. כתב הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט: 'אינו דומה מזיק חבירו בגופו למזיק ממונו, שהמזיק ממון חבירו כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם נתכפר לו, אבל חובל בחבירו אף על פי שנתן לו חמשה דברים אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות אין מתכפר לו. ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל וימחול לו'.
ומקור הדין שהחובל בחבירו לא נתכפר לו עד שימחול לו הנחבל, הוא מהמשנה בב"ק צב א. אלא שחידש הרמב"ם שכל זה דווקא בחובל בחבירו, אבל מזיק ממונו אחר ששילם תשלומי מזיק, נתכפר לו ואינו צריך עוד מחילה.
ולכאורה ביאור דבריו, דתשלומי חבלה אינם אלא על נזק ממון שבחבלה, אבל החבלה עצמה לא שייך בה תשלומי ממון, ולכך אע"פ ששילם לא נמחל לו. ולכך אע"פ ששילם לא נמחל לו. משא"כ נזקי ממון, אחר ששילם את נזק הממון, אין תביעה עליו עוד, ולכך אחר ששילם אינו צריך מחילה.
אך קשה ממה שכתב הרמב"ם בהל' תשובה פרק ב הלכה ט: 'אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום.. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון: החובל את חבירו, או המקלל חבירו, או גוזלו, וכיוצא בהן. אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו'.
ומקור הדין מהמשנה ביומא פה ב: 'דרש רבי אלעזר בן עזריה: '"מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו'.
וקשה מה שכתב הרמב"ם בהל' תשובה, שגזל הוי בכלל עבירות שבין אדם לחבירו שאינו מתכפר עד שירצה את חבירו, והלא גזל אינו נזק בגופו אלא בממונו, ואמאי לא סגי במה ששילם, כמו מזיק ממונו. ועי' לח"מ חובל ומזיק שם. וצ"ע.
ויש לומר, דחלוק איסור מזיק מאיסור גזילה, דאיסור מזיק יסודו מדין תביעת חבירו, וכמבואר בזבחים סו א, דכשאמרה תורה שלם ישלם, נכלל בזה גם מניעה מלהזיק, כלומר דמאותה תביעה שאם הזיק ישלם, נכלל בזה שלא יזיקנו כלל, ולא יבוא לידי חיוב תשלומין, ונמצא דאי"ז מעשה איסור, אלא תביעת חבירו שלא יזיק, ותביעת חבירו העומד כנגדו מונעתו מלהזיקו. אמנם גזילה דהוי לאו המפורש בתורה על עצם מעשה הגזילה, א"כ איכא איסור במעשה הגזילה, ולא רק מניעה מחמת תביעת חבירו העומד כנגדושלא יגזלנו. [ונהי שאם חבירו מלכתחילה הסכים שיקח הממון לא חשיב מעשה גזילה כלל. אבל כשלא מוחל לו, הוי מעשה איסור מצד עצמו, לא רק מצד שחבירו תובעו ומונעו מלעשות כן].
ונפק"מ בזה, דהגם דגזלן מיקרי רשע ופסול לעדות, מ"מ מזיק חבירו לא נפסל לעדות, דאין איסור במעשה ההיזק, אלא רק מניעה מלעשות כן מחמת תביעת חבירו. עי' יש"ש ב"ק פרק ו סי' ל, שמזיק אינו נפסל לעדות. (ועי' תשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג שז, ועי' תשב"ץ קטן תקסט. אמנם עי' ב"ח לד יב, בשם מרדכי הארוך מר' יקיר, דמיקרי רשע, ונפסל לעדות.).
ולכך, גבי מזיק, שכל המניעה מלהזיק הוי מחמת תביעת חבירו, בזה כשמשלם ממון, פקע התביעה, ואינו חייב כלום. משא"כ גבי גזילה, שיש במעשהו איסור, הגם ששילם חיובו, מ"מ האיסור עדיין קיים, וצריך תשובה עליו. ובזה אמרי' שתשובה על עבירות שבין אדם לחבירו, צריך לרצות את חבירו. וא"ש.
ב. יש לדון במי שלא פרע חובו, או שלא פרע בזמן שקבעו, האם צריך לבקש מחילה מהמלווה.
דהנה איתא שהכופר במלוה חשיב גזלן, וכן עובר בלאו דלא תעשוק. כמבואר בב"ק קה ב, וברמב"ם פ"ב גזילה.
וכתב הקצוה"ח סי' עג ס"ק ב, דה"ה אף מי שאינו כופר במלוה עצמה, אלא כופר רק בזמן הפרעון, כגון שאומר שעדיין לא הגיע זמן הפרעון, מיקרי כפירת ממון על המלוה, דמאחר דבאמת כבר הגיע זמן הפרעון, והוא כופר בזמן זה, הוי בכלל כפירת ההלואה.
וא"כ לפי"ז לכאורה מי שאינו משלם חובו חשיב גזלן, וכן מי שלא שילם חובו בזמן חשיב גזלן, וצריך לבקש מחילה מהמלווה, וכמו שפסק הרמב"ם גבי גזלן.
אמנם לא יתכן לומר כן. דהנה איתא בגמ' כתובות פו א, ובראשונים שם, דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא פריעת בע"ח הוי משום מצווה. וילפי' לה מ'והאיש אשר אתה נושה יוציא אליך את העבוט'. [ולרוב הראשונים, גם כשגובה מהלווה עצמו ולא רק מיורשיו, הוי רק מצוה]. ואי נימא דבע"ח שאינו משלם הוי גזלן, אמאי אינו חייב לפרוע בשביל שלא יחשב גזלן, ואמאי בעינן למצוה. (ועי' שו"ת רדב"ז ח"ב סי' תרי).
אלא יש לומר, דהא דכופר במלוה חשיב גזלן, היינו דווקא אם כופר בעצם ההלוואה ומכחישה, או שכופר בזמן הפרעון, דבזה חשיב גזלן על עצם החוב, אבל אם אינו מכחיש את עצם החוב כלל, אלא שאינו משלם עתה, לא חשיב גזלן על עצם החוב, אלא רק שאינו משלם, ומבטל את מצוות פריעת בע"ח.
וכן מבואר ברש"י ריש סנהדרין, דמי שלוה ואינו משלם לא חשיב גזלן.
ועי' באמרי בינה הלואה סי' מט כ' דמי שאינו משלם בזמן, דינו כמזיק ולא כגזלן. ועי' אבני מילואים סי' קיד.
ולפי"ז הלווה שלא שילם בזמן אך לא כפר בהלוואה, אינו צריך לבקש מחילה, דלא דמי לגזילה.
0 תגובות