נהגו העולם לרסק מאכלים כגון ביצה וכבד בשבת. אולם יל"ע בזה.
דהנה בתרוה"ד סי' נו, הביא מחלוקת ראשונים, דיש שסוברים שאין טחינה באוכלין, לפי שאין דרך לטוחנם, שהרי ראוים לאכילה גם בלא טחינה, ויש שסוברים שיש טחינה באוכלים. וכ' שם תרוה"ד, דבבשר כו"ע מודו דשרי, משום שאינו גידולי קרקע, ועיקר טחינה בגידולי קרקע, וכמו שמצינו דעת אביי שאין מעמר אלא בגדולי קרקע.
וסיים תרוה"ד, מיהו אין להתיר לחתוך דק דק בשר חי (כגון לפני העופות להאכילם), דכיוון שאינו ראוי לאוכלו קודם טחינתו, לא הוי כשאר אוכלים שראוים לאוכלים בלא טחינה, ולא הוי בכלל הדין שאין טחינה באוכלים.
ולכאורה הטעם לאסור בשר חי, זהו רק כלפי הדין שאין טחינה באוכלים, אבל כלפי הטעם שאינו גידולי קרקע, יהא שרי אף בבשר חי.
ובאמת בביאור הגר"א שכא ס"ק י, ופרמ"ג שם מש"ז י, ושו"ת רעק"א סי' כ בתחי"ד, כ' דהא שהוצרך התרוה"ד גם לטעם שאין טחינה באוכלין, ומשו"ה אסר בשר חי, היינו לשיטת רבא דיש מעמר גם בדבר שאינו גידולי קרקע, אבל לאביי סגי בטעמא דאין טחינה בגידולי קרקע, וה"ה בשר חי יהא שרי.
והנה שו"ע שכא יב כ', המחתך את הירק דק דק חייב משום טוחן. הרי דקיי"ל יש טחינה באוכלים.
ובסעיף ט כ', מותר לחתוך בשר דק דק בסכין, וברמ"א כ', אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות כו' קמשוי ליה אוכל.
ובט"ז שם, ובהגר"א שם פי' השו"ע ורמ"א, דבשר מותר מפני שאינו גדולי קרקע, והא דאסור לחתוך בשר חי לפני העופות, היינו רק משום דקמשויא אוכל, אבל משום טוחן שרי, דאינו מגדולי קרקע.
אמנם במג"א סק"י שם כ', דהותר בצירוף ב' הטעמים יחד, משום דאין טחינה בגדולי קרקע, ומשום דאין טחינה באוכלין. ולכך כ' רמ"א דבשר חי אסור, משום דל"ש בו הטעם שאין טחינה באוכלין. וכ"כ במשנ"ב ס"ק לא לג. ועי' רעק"א שם דביאר, דטעם דאינו גדולי קרקע אינו מספיק, דהא י"ס שבהמה ואדם חשיב גידולי קרקע, ועוד דמדרבנן אסרו במעמר אף דבר שאינו גדולי קרקע, לכך לא התירו אלא בצירוף הטעם שאין טחינה באוכלים. ולפי"ז בבשר חי, דאין בו הטעם שאין טחינה באוכלין, כש"כ התרוה"ד, יהיה אסור משום טוחן, ולא משום אשווי אוכלא.
והנה החזו"א סו"ס נז, ביאר באופ"א ד' התרוה"ד, דלעולם לא שרי משום דאין טחינה בגדולי קרקע, אלא דס"ל דאף החולקים שסוברים דיש טחינה באוכלים, בדבר שאינו גידולי קרקע מודו שאין טחינה באוכלים. וביאור דבריו, דאינו גידולי קרקע הוי סוג אחר של טחינה מטחינה בדבר שהוא גידולי קרקע, דבטחינה שאינה גידולי קרקע בעינן שלא יהיה הדבר ראוי בלא הטחינה, ושיהיה נתקן ע"י הטחינה, משא"כ בטחינה שבגדולי קרקע, חשיב מלאכת טחינה גם בלא שנתקן ע"י הטחינה, דבגידולי קרקע הטחינה אינה תיקון הדבר אלא שינוי צורתו, דכל שינוי צורה מגידולו בקרקע, הוי מלאכה, וזה עיקר מלאכת טוחן ושאר המלאכות שהם מסידורא דפת, אבל באינו גדולי קרקע הגם דהוי בכלל טוחן [למ"ד דיש מעמר גם באינו גידולי קרקע] אין חשיבות לשינוי הצורה מצד עצמה [דרק שינוי צורה מהיות הדבר כפי שהוא גדל בקרקע, חשיב לן] אלא כל חשיבות המלאכה הוי רק ע"י תיקונה ותועלתה של המלאכה. וע"ש דדבריו מוכרחים בלשון התרוה"ד.
ונמצא, שלשיטת הט"ז והגר"א, קיי"ל דאין טוחן בדבר שאינו גדולי קרקע. אבל למג"א ומשנ"ב וחזו"א, לא שרינן אלא משום שאין טחינה באוכלין (לחזו"א, כל עיקר ההיתר של דבר שאינו גדולי קרקע הוי רק באוכלים שאין טחינה בהם, ולרעק"א לא שרינן להלכה אלא בצירוף השיטות).
והנה כ' חזו"א ריש סי' נז, כ' דהא דאין טחינה באוכלין, הני מילי שחותך דק דק, אבל במרסק המאכל שמשנה לצורה חדשה, גם באוכלים חשיב טוחן (דהא את צורת המאכל החדשה, לא היה יכול בלא טחינה, והוי כלפי זה כבשר חי), והביא ראיה ע"ז מירושלמי, דהכותש שום במדוכה חייב משום טוחן.
ואי נימא דחיתוך בשר לא שרי אלא משום דאין טחינה באוכלין, א"כ למש"כ חזו"א, כל ההיתר יהיה רק לחתוך דק דק, אבל לרסק בשר וביצה יהיה אסור. [ויש שכ' בשם החזו"א, דבביצה אין טוחן, מפני שמטבע ברייתה היא נוזל, וכל חיבורה והתקשותה הוי ע"י אדם, וכל שחיבורו ע"י אדם, אין בפירורו משום טוחן, וכטעמא דחידש החזו"א גבי אין טוחן אחר טוחן, ע"ש סוף סי' נז, אמנם ריסוק כבד יהיה אסור]
0 תגובות